כשנשאל וינסטון צ'רצ'יל בסוף ימיו, כך מספרת השמועה, כיצד הוא מרגיש, ענה הזקן: "לא רע, בהתחשב באלטרנטיבה". המדינאי הבריטי הדגול שהבטיח לעמו "דם יזע ודמעות" בדרך אל החירות, נשמע מפוכח, משועשע אפילו, אל מול האבדון האישי. בדרכו החדה והחיננית הוא בוחר בחיים שנותרו לו, כשהוא מכיר במציאות הזיקנה. כמותו, המשורר חיים גורי, שמת בגיל 94 לפני מספר שנים, "קובל", ולא במרירות, על כך ש"לא ספרו לי שאריכות ימים עוברת דרך הזיקנה". ולמרות זאת, אולי אפילו בגלל, מכאובי הזיקנה, המשיך לכתוב עד סמוך למותו.
מול סיפור ההזדקנות שיש בו קבלה אבל לא ויתור מוחלט, עמידה מול הסוף אבל לא נגדו, שבו מותר האדם הזקן – הומור קוסמי מול התבוסה הבלתי נמנעת, עומד סיפור אחר לגמרי: סיפור התבוסה המשפילה. את טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" לפני מספר חודשים, הכתיר רענן שקד בכותרת "צמצם נוכחות". ותחתיה: "אנשים מבוגרים מאבדים עניין בחיים, ואין לנו מה לעשות נגד זה מלבד לבכות. אולי לכן בכיתי מול ג'וני מיטשל". הטור מוקדש לתגובתו לסרטון שהופץ ברשתות החברתיות ובו מופיעה מיטשל, בת 78, אחרי אירוע לבבי קשה.
הופעתה של הזמרת הקנדית הגדולה עוררה אצל שקד, תחושות מעורבות. מצד אחד השתאות אל מול ההתאוששות המופלאה, "אחרי שכבר היה ברור שהיא גמורה" ובה בעת עצב גדול. "מול קהל דומע מהתרגשות" הוא מודה בגילוי לב, "גם אני דמעתי. לא יכולתי לבלום את זה… אני די בטוח שבכיתי מהסיבות הלא נכונות".
תחושות מעורבות, אמביוולנטיות, כאלה של 'גם וגם' אינן נוחות. הן דורשות מידה רבה של מה שהפסיכולוגיה מכנה 'סובלנות לעמימות'. רענן שקד, שכמו נשים ואנשים כמוהו המעורבים בטיפול בהורים זקנים, נזקק להכרעה. ההערכה לנחישות שנדרשו למיטשל נופלת לרגלי תגובת הפחד והדיכאון. התגובה "לא נכונה" היות ו"תחושת הניצחון" היא זמנית, לכן כוזבת. השתפכות סנטימנטלית על מי שהצליחה, למרות הגיל, המחלה והמוגבלות, "לתת הופעה". אם היה ניצחון בהופעה הזאת, זה היה "ניצחון הזמן על האדם. הזמן עמד שם על הבמה ופשוט לעג לכולנו". זו לדידו עדות לכך שהעולם הולך ומתרחק עם הזיקנה, לכך ש"זקנים פשוט מוותרים". ומסקנתו המהדהדת היא שאנחנו צריכים להניח לזקנים לוותר, לאפשר להם ללכת, עם כל הכאב שטמון בכך. כי מטבע הדברים אנחנו, הלא זקנים, לא נוכל להבין אותם עד שלא נגיע למקומם.
כמו שקשה להתווכח עם הצלחה, לא פשוט להתווכח עם כותב טור פופולרי. מעצב דעת קהל, שכאן, מתוך פחדיו, מצוקותיו ומבוכתו הופך להיות מעציב דעת קהל. ובכל זאת: בכותרת הטור "צמצם נוכחות", המילה "צמצם, לא מנוקדת, וניתנת לקריאה בשני אופנים: כציווי, מעין הוראת הפעלה לאדם הזקן, להמעיט את עצמו ("אני מצמצם את עצמי\ כדי נקודה\אלמונית \ שלא להטריד בגופי\ מלכויות", כתב אברהם חלפי), אבל גם כשם עצם מתחום האופטיקה: צמצם של מצלמה. וככזה יש לצמצום ולהתמעטות של הזיקנה, משמעות אחרת לגמרי.
והרי היא, נקודה למחשבה, במילותיו של המשורר צ'סלב מילוש:
עיניים נכבדות שלי, מצבכן אינו בכי טוב.
אתן מוסרות לי תמונה לא חדה.
והצבע, אם ישנו, מועם.
והרי הייתן להקה מלכותית של כלבי ציד
עימם יצאתי אי-אז, עם שחר.
עיני קלות התפיסה, רבות ראיתן,
מה שראיתן טמון כעת בקרבי
אט אט אני מתרחק מיריד העולם
איזו הקלה. אני עם עצמי, עם הרהורי
על אודות הדמיון העקרוני בין בני אדם
ועל גרעין השוני הזעיר.
נטול עיניים, תוקע מבט בנקודה בהירה אחת,
שמתרחבת ואופפת אותי.
פרופ' כהן-שלו הוא גרונטולוג, החוקר את הקשרים בין זיקנה ויצירה אמנותית בתחומי השירה, הציור והקולנוע.
