ברור וידוע לכולנו שהחיים שלנו מוסדרים באמצעות חוקים. לכל מדינה יש מערכת משפט לפיה כל אזרחיה צריכים לפעול, ובמידה והם לא מקיימים את אחד החוקים הם עלולים להיחשף למערכת הענישה של החברה או המדינה. בעוד ברור לנו שזו הדרך היחידה להסתדר האחד עם השניה במהלך החיים, שמא נחיה באנרכיה. פחות ברור ולכן חשוב להסביר מדוע גם את המוות שלנו יש צורך להסדיר באמצעות צוואות וירושות. במדינת ישראל קיימים מספר רב של חוקים שמסדירים את הפטירה של אזרחי המדינה: ישנו חוק המסדיר את הזכויות שלנו לבקש שלא יוארכו חיינו בניגוד לרצוננו; ישנו חוק המסדיר את מימוש רצוננו לתרומת והשתלת איברים לאחר מותנו; יש חוק המסדיר את השימוש המותר והאסור בחומר גנטי השייך לנו; יש חוקים המסדירים את מקום ודרך הקבורה או שריפת הגופה שלנו בהתאם לרצוננו, במידה והבענו זאת במהלך חיינו, או אם בני משפחתנו הקרובה הביעו את רצונם בכך לאחר מותנו, ועוד. אז אפשר למות בשקט בידיעה שהמדינה עושה סדר בתהליך.
במאמר זה נפנה את תשומת הלב למעורבות המדינה במה שנעשה עם הרכוש שלנו לאחר פטירתנו. לצורך כך, אימצה המדינה עם הקמתה את "פקודת הירושה המנדטורית". בכך קבעה, שלמרות שמוצאם של אזרחי מדינת ישראל הוא ממדינות רבות ושונות, הרי שחלוקת רכושם אחרי מותם תעשה בדרך התואמת את ערכי המערב והתרבות האנגלו-אמריקאית, ולא החוק האירופי או התורכי ששיקף טוב יותר תרבויות אחרות. בשנות השישים חוקק "חוק הירושה" הישראלי, עליו אמר כבוד השופט טירקל כי "קל לחיות איתו אבל קשה למות איתו". למה? משום שחוק הירושה אינו עשוי מקשה אחת. במהלך השנים מאז חקיקתו הוכנסו בו תיקונים ושינויים בצורת טלאי-על-טלאי או בדרך של כיבוי שריפות. עקרונותיו סותרים לפעמים את התפיסה הדתית או התרבותית הפטריארכלית של עדות רבות בישראל, תפיסתו הסוציאליסטית לא עמדה בשורה אחת עם השינויים הקפיטליסטים שעברו על החברה בישראל, ועוד. מצב זה הוביל משפחות רבות לסכסוכים קשים סביב נושא הירושה ולעיתים לנתק בין בני ובנות המשפחה, ומעמיסה מזה שנים על מערכת המשפט, העמוסה מאוד גם כך.נשתדל לשפוך אור על העקרונות העיקריים של החוק, על מנת לעודד בני משפחה להסדיר כמיטב יכולתם את נושא העברת רכושם לאחרים, לפני או לאחר מותם, עם מעורבות מינימלית של מערכת המשפט, על נציגיה. אך לפני שנסביר את עקרון חלוקת הרכוש שאנו משאירים לאחר מותנו, חשוב להבהיר את המונח "עיזבון", שרק עליו חל חוק הירושה. הגדרת העיזבון היא הגדרה שלילית. רכוש ששייך לנו ואיננו נחשב על פי החוק לחלק מהעיזבון שלנו לא עובר בירושה כמו רכוש שנחשב לחלק מהעיזבון. או במילים אחרות – בעיזבון נכלל כל מה שלא הוצא מגדר ההגדרה בחוק. הבנתם? זה לא פשוט ולא ידוע לרוב אזרחי מדינת ישראל.
על פי החוק, לא נמצא בעיזבון רכוש שמוסדר על ידי חוקים אחרים: פנסיות שעוברות ל"שאירים" של הנפטר; קצבאות מהמדינה שעוברות ל"זכאים על פי חוק"; פיצויים שעוברים ל"תלויים"; רוב המשקים החקלאיים שעוברים ל"בנים ממשיכים" אחרי בני זוג; כספי ביטוח, קופות גמל או קרנות השתלמות, שעוברים ל"מוטבים" הרשומים בקרן או בפוליסה, ועוד. מסקנה ראשונה: כל אדם בישראל חייב לברר מידי פעם מה יש לו או לה להשאיר אחריהם אחרי פטירתם והאם הרכוש הזה נכלל בעיזבון. רק כאשר אנחנו יודעים מה יש לנו בעיזבון שלנו, אנחנו יכולים להתפנות לשאלה הבאה: מי יקבל את העיזבון שלנו לאחר מותנו? עקרונית יש שתי דרכים בישראל להעביר אחרי מותנו רכוש שכלול בעיזבון ליורשים שלנו: בצוואה בה אנו מפרטים את רצוננו לחלוקת הרכוש שלנו לאחר מותנו. היורש על פי צוואה נקרא "זוכה", או בחלוקה שנקבעה מראש בחוק. היורש על פי החוק נקרא "יורש על פי דין". מסקנה שניה: אין באמת צורך לערוך צוואה, במידה ועקרונות חלוקת הרכוש המותווים בחוק תואמות את רצוננו ומצבנו המשפחתי. לשם כך עלינו לברר מראש מה אומר החוק לגבי החלוקה לאנשים במצבנו המשפחתי. הנה כמה דוגמאות:
- אם אני רווקה שאיננה בזוגיות, צעירה או זקנה, ללא ילדים?
- אם אני נשואה כבר 58 שנים ללא ילדים?
- אם אני נשואה עם ילדים?
- אם יש לי ידוע בציבור אבל הוא לא האבא של ילדיי?
- ואם גם לו יש ילדים משלו?
- אם חלילה איבדתי בן או בת במלחמה במהלך החיים?
- אם יש לי נכדים מחלק מהילדים שלי אבל מאחרים לא, או עדיין לא?
- אם הבעל או האישה שלי סובלים ממחלה כלשהי שמונעת מהם לנהל את הרכוש שיקבלו ממני?
- אם חלק מהילדים שלי גרים בחוץ לארץ?
- אם אני לא ביחסים טובים אם ילד אחד? או עם בעלי?
- אם יש לי יותר חובות שנכללים בעיזבון, האם היורשים שלי יורשים את החובות שלי?
- האם חובה להפקיד את הצוואה שכתבתי אצל המדינה כדי שתהיה בתוקף?
אפשר להמשיך את רשימת השאלות עוד ועוד, אך העיקרון הוא זה: חוק הירושה נותן פתרון כזה או אחר לכל המצבים, כמעט כמו בנוסחה מתמטית. רק ברגע שנדע באופן מהימן מהו הפתרון החלוקתי שמציע לנו חוק הירושה, נדע אם אנחנו רוצים, או צריכים, לערוך ולחתום על צוואה שתקבע אחרת. אם אין צורך – כנראה שאין סיבה להיכנס להוצאה ולטרחה הכרוכה בכך. אבל, תנו לעו"ד מהימן לתת לכם את ההמלצה הזאת אחרי שתרכשו ממנו או ממנה "שעת ייעוץ". אל תשלמו מראש עבור הכנת צוואה, שאולי לא צריך כלל. אם הגעתם למסקנה שכדאי שתערכו צוואה, כדאי לדעת שלפי חוק הירושה יש ארבע דרכים לעשות זאת:
- בפני שני עדים: הצוואה הנפוצה שנחתמת על ידי המצווה בפני 2 אנשים מעל גיל 18 שאינם חלק מה"זוכים" על פי הצוואה, או אפילו קרובים אליהם. למרות שיש החושבים כך, נבהיר שלא חייבים שאחד העדים יהיה עו"ד. העיקר שהצוואה כתובה ברור.
- בפני רשות: נחתמת רק בפני עד אחד שהוא עו"ד נוטריוני, או בפני הרשמת לענייני ירושה, או בפני בית דין דתי. החוק מניח שצוואה מסוג זה נחתמה על ידי אדם כשיר, דבר שלצערנו אינו תמיד נכון, במיוחד במקרה של צוואה בפני נוטריון.
- בכתב יד: צוואה כתובה בכתב ידה של המצווה, מתחילתה ועד סופה וכוללת תאריך. מניסיוננו, זוהי צוואה שקל לתקוף אחרי הפטירה, כי לעיתים קרובות היא נכתבת בצורה שגויה על ידי המצווים, או שקל לטעון שהם היו במצב נפשי או קוגניטיבי פגום.
- צוואת שכיב מרע: נדירה. נאמרת בעל פה על ידי מצווה שמשוכנע שהוא עומד למות, בפני 2 עדים מהימנים שכותבים פרוטוקול על הנסיבות של האירוע, חותמים עליו ומגישים אותו לרשם לענייני ירושה, והאדם אכן נפטר תוך 30 יום. אם הוא לא נפטר בטווח הזה, הצוואה שאמר מול העדים מבוטלת, והוא מוזמן לערוך אחרת באחת משלושת הדרכים האחרות.
יש סיבות רבות לערוך צוואה:
- אנחנו רוצים לחלק את רכושנו בצורה שונה מהחלוקה הקבועה בחוק בין היורשים שלנו.
- אנחנו רוצים לקבוע זוכים, שעל פי החוק לא יורשים אותנו (חברים, עמותות, בית חולים וכו').
- אנחנו רוצים להגן על הבעל או האישה לפני החלוקה לילדים (זוהי צוואה הדדית).
- אנחנו רוצים לקבוע מי "זוכה" לפני או אחרי מישהו אחר, או במקום מישהו אחר.
- אנחנו רוצים להגן על רכוש מפני ההתנהלות של הזוכה עליו אנחנו לא סומכים.
- אין לנו יורשים על פי דין (למשל, אנשים עריריים).
- אין לנו מערכת יחסים טובה עם היורשים על פי דין.
- מערכת היחסים שלנו לא מוכרת בחוק הישראלי, כמו בני ובנות זוג חד מיניים או ידועים בציבור.
- חילקנו בחיינו את הרכוש שלנו באופן לא שיוויוני בין הילדים שלנו, ואנחנו רוצים לפצות את מי שקיבל פחות.
- אנחנו בשלב בחיים של "על פרשת דרכים", ולא בטוחים מי יהיו היורשים על פי דין בעתיד.
- יש לנו רכוש גם בישראל וגם במדינות אחרות.
אלה רק חלק קטן מהסיבות הנפוצות לעריכת צוואה, וכשיש צורך, הבחירה לא לערוך צוואה אומרת למעשה שאתם מוותרים על התגשמות הרצונות שלכם, וזה חבל, כי זה עלול להסתיים בעלבונות, באי בהירות, וחלילה בסכסוך שמגיע אל בית המשפט. ועוד כמה מילים על סכסוכי ירושה: כפי שאולי ידוע לכם, בתי המשפט בישראל מלאים בסכסוכי ירושה. כולנו מכירים משפחה שנגררה לבית המשפט, או גרמה למשפחה אחרת להגיע לבית המשפט בוויכוח על ירושה. או במילים פשוטות: על כסף. חלק מהוויכוחים מתחיל אפילו עוד לפני הפטירה של המוריש, כאשר היא או הוא הופכים לבלתי כשירים. בהרבה מהתיקים מסתבר שאנשים לא כשירים הוחתמו על צוואות ששירתו צד זה או אחר, בשיתוף פעולה של אנשי מקצוע שונים. חבל שזה כך. משפחות לא באמת מתאוששות מסכסוכי ירושה שמגיעים לבית המשפט. זה יקר מאד, מעליב מאד, והאדם שהיה יכול למנוע או להרגיע את המצב כבר לא בחיים, ואפשר לומר בשמו או בשמה מה שרוצים, כי הנייר סובל הכל. והמילים קשות ופוצעות. אז אם יש בידכם ההזדמנות לערוך סדר ביחסים במשפחה, לפני פטירה או אחריה, ולוודא שרצונכם האחרון יתממש – עשו זאת מוקדם ככל האפשר ובדרך הפוגעת כמה שפחות. לא תמיד זה מתאפשר, אבל כשכן, זה שווה הכל.
עוד על הקשר בין דמנציה לסכסוכי ירושה, במאמר המשך.
הבהרה – כל הנאמר במאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ומטרתו רק להבהיר לקוראים באופן כללי את הסוגייה המשפטית הנדונה (זה נקרא disclaimer).
עו"ד פריימן היא היועצת המשפטית של זקני השבט
