באמצע פגישת ייעוץ במשרדו עוצרת סטודנטית של פרופ' אסא כשר, שנים אחרי מותו של בנו יהורז, מביטה בתמונת הבן מעל לשולחן ושואלת, "אסא, אתה עדיין עצוב"? המילה עצוב, הוא אומר לאחרונה בראיון ("הפילוסופיה של ההיעדרות", גלריה שישי, הארץ, 21.2. 2025), לא מחזיקה את מה שהוא מרגיש.
"זה לא מתעמעם, אני מרגיש אותו בכל" הוא אומר, ומסתייג מ"כל מיני פתגמים [כגון] 'הזמן יעשה את שלו'. "הזמן לא מקל, יש לו פוטנציאל להכביד אפילו…אתה לא מתרגל, אי אפשר להתרגל, אי אפשר להשלים עם זה". ויש לו מילים נוקבות על תפיסת האבל המקובלות בתרבות שלנו המפעילה לחץ על אבלים "להחליט להיות שמחים", להשתקם, לחיות בצורה שלא נכיר עליה שבחיים שלך יש שכול…לחיות בצורה שמטשטשת את העובדה שאני שכול. גם על מנהגי האבל של המסורת היהודית, ממנה צמח, יש לו הסגות קשות: "שב שבוע, אחר כך תתאבל עוד חודש, תהיה עצוב שנה וגמרנו. צא מזה". והוא מסרב "לצאת מזה", ומוכן להגן על כל מי שרוצה להישאר ולא לצאת. "אני חי עכשיו חיים חדשים…למה אני צריך לבנות את חיי מחדש כאילו לא קרה אסון?…אני חי אחרת ולא מתכוון לוותר על ההבדל".
לספרו האחרון נתן אסא כשר, בן השמונים וחמש, את הכותרת "ספר הנוכחות: על המקום האמתי של המתים בתוך חיינו". ודוק: בתוך חיינו, לא על יד ולא לצד, לא בהכחשה, לא בהדחקה, לא בהתאמה למודל כזה או אחר של "שלבי אבל". כשר מנסה בספר, כותבת המראיינת גילי איזיקוביץ, להתמודד עם השאלה "כיצד אפשר שהיעדרו של מישהו הוא בעל משקל רב יותר מהתקיימותו…וכיצד החוסר, המחיקה, הבור הזה שנפער כשאדם יקר נלקח ממך, הוא בעצם נוכחות תובענית יותר, כבדת משקל יותר בחיים, מאותו הרגע והלאה".
דבריו של אסא כשר מכוונים להורים ששכלו את ילדיהם – שכול האופף אותנו בכל אשר נפנה, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר – אבל כפי שניתן להבין מהציטוט האחרון, הם נכוחים גם לאבל על מותו של כל אדם יקר, אם, אב, או רע. הד להתמודדות עם ההיעדר עליה מדבר אסא כשר, עם נוכחותו הכבדה, התובענית והנמשכת, הפרדוקס של היעדרות נוכחת, הוא מחזור השירים הנושא את השם :היעדרות", של המשורר ישראל פנקס (שחגג זה לא מכבר יום הולדת תשעים).
אסיים בקטעים ממחזור זה:
הַאִם אֲנִי
יָכולֹ לְשׂוֹחֵחַ אִתָּךְ? הֵיכָן
אַתְּ?
הָרֶגַע הָיִית.
הַכֻּרְסָה, שֶׁקִּבְּלָה אֶת דְּמוּתֵךְ,
הֵבִיאָה אוֹתָךְֱ.
אֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה. הַאִם כָּכָה נִרְאֶה
אָדָם, שֶׁאִמָּא שֶׁלּוֹ כְּבָר אֵינָהּ?
הַאִם אֲנִי מְבֻגָּר מִפְּנֵי שֶׁהָעֵינַיִם, הַלֵּב
שֵׁשׁ פְּעָמִים הֵם עָבְדוּ,
וּבְכָל פַּעַם שֶׁבַע שָׁנִים?
וּמַה-פִּתְאֹם הֵם אָמְרוּ
"אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי,
לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי"?
הַאִם מִפְּנֵי זֶה?
"לֹא",
גּוֹזֵר הַסֶּדֶק
בָּרְאִי: אַתָּה מְבֻגָּר,
מִפְּנֵי שֶׁאִמָּא שֶׁלְּךָ כְּבָר אֵינָהּ."
מַהוּ זֶה הָעוֹשֶׂה אוֹתָנוּ,
הַנּוֹתֵן גּוּף
וּמִשְׁקָל לַדְּבָרִים?
הַהֵעָדְרוּת הִיא
הַמְּעַצֶּבֶת אוֹתָנוּ, הַצֵּל שֶׁאֻנַחְנוּ
וַאֲחֵרִים בָּנוּ מְֱטִילִים.
ֵ
זוֹ הָעֲיֵפוּת
הַמְּדַבֶּרֶת בָּנוּ,
צוֹבַעַת אֶת קוֹלֵנוּ,
נוֹתֶנֶת גּוּף
וּמִשְׁקָל לְכָל הַדְּבָרִים.
(מתוך "בתוך הבית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978)
פרופ' כהן-שלו הוא גרונטולוג, החוקר את הקשרים בין זיקנה ויצירה אמנותית, בתחומי השירה, הציור והקולנוע.
