טבח השבעה באוקטובר, והמלחמה המתמשכת בעקבותיו שעדיין לא נראה סופה, משפיעים על כלל קבוצות האוכלוסיה בישראל: על תינוקות שנשבו, ולא במובן המילולי של הביטוי אלא ממש; על ילדים ובני נוער, על צעירים ומבוגרים, ועל זקנים.
השפעתה של המלחמה על זקנים וההשלכות שלה על גופם ועל נפשם כוללת אף היא היבטים רבים ושונים. בישראל חיים כ-1.2 מיליון זקנים, בני 65 ומעלה, המהווים 13% מהאוכלוסייה, ואנחנו רגילים להתייחס אליהם כאל קבוצת סיכון, לקרוא על קשייהם ועל אופני ההתמודדות אתם. אבל המלחמה הנוכחית מספקת שיעורים מופלאים גם על כושר העמידות של זקנים ועל האופן שבו ניסיון חיים יכול לשמש כלי לחוסן, לתקווה, לאופטימיות, להישרדות בתנאי שבי מהקשים שיש וליכולת ההתאוששות אחריהם. שובו של גדי מוזס בן השמונים לקיבוצו ניר-עוז אחרי למעלה משנה ורבע בשבי החמאס הוא דוגמה לכך: כמו החטופות הראשונות ששוחררו, שנה לפני כן, בעודן עומדות על רגליהן ומישירות מבט אל שוביהן, גם הוא הודיע שהמשימה הראשונה שלו תהיה לבנות את ניר עוז, שחרב, וכשחזר סיפר שאמר לשוביו שאחרי המלחמה "ישוב לעזה ללמד אותם חקלאות". החקלאות, ההיאחזות באדמה, ההבנה שיש מרפא בנטיעת עץ ובבניית בית, הן מקור לאמונה ברוחו של האדם, "רוח עז" כפי שכתב שאול טשרניחובסקי ב'שחקי שחקי'.
הצד השני של התמונה הזו הוא מה שחווה דור הזקנים לכל אורך תקופת המלחמה, ולא רק בקיבוצים שנפגעו. דור מקימי המדינה, שבמלחמת השחרור נאבק על עצם קיומה, היה בשנת 2023 בשנות השמונים או התשעים שלו, ורואה בכאב כיצד מפעלות חייו נמצאים בסכנה קיומית ממש, ושוב מוטל איום על המדינה שאותה הקימו. זקנים שמפונים מבתיהם נפגעים בכך יותר מאחרים בשל ההיבטים הקשורים לזיקנה כגון בלבול ודיסאוריינטציה בעת שינויים.
היבט אחר, מכאיב, של הזיקנה במלחמה הוא זקנים הקוברים את נכדיהם שנרצחו בטבח או שנפלו מאז בקרבות בעזה. הם, שלחמו בכל מלחמות ישראל, ששרו את "שאגו בחורים כי נגמר" שכתב דוד זהבי במלחמת השחרור ואת "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה" שכתב חיים חפר במלחמת יום כיפור, רואים בכאב כיצד זה לא נגמר, ואיך המלחמה ההיא, העקובה מדם, לא הייתה האחרונה. במצב דברים רגיל מלווים בדרכם האחרונה ילדים את הוריהם, את סביהם, ולא ההיפך. מאבקו של תא"ל אסף אגמון לחשיפת האמת על נסיבות נפילת נכדו גור קהתי בלבנון הוא דוגמה לנחישות ולעוז שמתקיימים גם בתוך הכאב הנורא מכולם שבו על הכאב שלך כסב המתאבל על נכדו נוסף הכאב על ילדיך, בנך או בתך, בכאבם הנורא על בנם, כאב שעליו אינך יכול להקל.
אבל נחישותו של אגמון מחזירה אותנו לחטופות הזקנות ששוחררו בפעימה הראשונה. לעמידתן האיתנה ולעוז רוחן. לחזרה שלהן אל קיבוציהן ולקהילות שחיכו לשובן. למבט שלהן, האופטימי, המבטיח, כפי שרק הזיקנה יכולה לדעת: תמיד יכולות להיות התחלות חדשות.
ד"ר שירלי אברמי היא יועצת, מרצה ואמנית. בעבר ניהלה את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות ואת מרכז המחקר והמידע (ממ״מ) בכנסת
