זיקנה, כקבוצת גיל מובחנת, בעלת מאפיינים, צרכים ורצונות משלה, היא תופעה חדשה, נגזרת של העלייה בתוחלת החיים; ועם זאת נדמה כי ככל שמתרחב מספרם של הזקנים, ככל שמתרחבת תפוצתה של הזיקנה – כך באופן פרדוקסלי דווקא קטנה האהדה אליהם, ואליה: ככל שיש יותר זקנים, הופכת הזיקנה מפחידה יותר. הפחד מהזיקנה מייצר את הגילנוּת, את ה–ageism. הגילנות היא ככל דעה קדומה אחרת. היא דעה קדומה הנובעת מגיל, וביטוייה בסטריאוטיפים לגבי זקנים, בהדרת זקנים ובאפליה. היא נולדת מהפחד מהאחר, מהשונה, משום שזקן הוא תמיד "אחר": אדם אינו יכול לדמיין את עצמו זקן, אפילו כשהוא עצמו הוא הזקן.
אולם ישנו בכל זאת הבדל חשוב בין הדרתם של זקנים לבין קבוצות מודרות אחרות. בעוד שאנשים השייכים לקבוצה מודרת שְׁקוּפים במקרים רבים בעיני אחרים, הרי שזקנים שקופים גם בעיני עצמם. חישבו עלינו, בכנס מחזור, שכולם שם בני גילינו. אנחנו אומרים לעצמנו, מה אנחנו עושים כאן עם כל הזקנים האלה, חבל שהשתנו כל כך… ואיננו מעלים בדעתנו כי באותו הזמן הם חושבים בליבם את אותו הדבר עלינו. להבין שגם אנחנו זקנים זה אכן קשה, ודורש שינוי מחשבתי שבתוכו צריכה להשתנות התפיסה שזיקנה היא דבר שצריך להסתיר, לשאוף לא להיות בו, ולהעלים את גילוייה, את הסימפטומים שלה ואת מאפייניה: לרצות "להיות צעיר", על כל מה שזה אומר, כולל הניכור המתבקש מגילך, בעודך חי בו.
זיקנה היא לא רק מצב תודעתי, או רגשי. זיקנה היא גם גיל כרונולוגי. היא עובדה. כשאנחנו אומרים "אני זקן אבל מרגיש צעיר", "אני לא בגילי הכרונולוגי", "אני בת שבעים אבל מרגישה בת חמישים" – האם את באמת מרגישה בת החמישים שהיית, או שאת רוצה להיות בת חמישים, אבל גם עם התבונה והניסיון שרכשת מאז? "גיל סובייקטיבי", בשונה מגיל כרונולוגי, הוא הגיל שבו אנחנו מרגישים שאנחנו. אבל כשאנחנו אומרים שאנחנו מרגישים צעירים מגילנו, אנחנו מפנימים בכך את התפיסה החברתית שלהיות זקן – זה רע. שאם אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו אסור לנו להיות זקנים: אנחנו צריכים להיות צעירים. לטעמי 'מהפכת הזיקנה' אינה שהזקנים יהיו צעירים, או ירגישו צעירים, או ירצו להיות צעירים, אלא להיפך – שנרגיש טוב בגילנו, ועם גילנו. הרצון 'להרגיש צעירים' הוא הפנמה של ההבניה החברתית המערבית, להישאר צעירים, כי "העולם שייך לצעירים". ומה שייך לנו? כפי שאומר פרופ' דיוויד וייס, פרופ' לפסיכולוגיה של תוחלת החיים מאוניברסיטת לייפציג: "אם זיקנה לא היתה נתפסת כמשהו שלילי, אנשים לא היו מרגישים צורך להגיד שהם מרגישים צעירים מגילם".
התפיסה שהזדקנות היא זמן של סיכומים אבל גם של תוכניות, של מחלות אבל גם של התחלות, היא תפיסה שעדיין אינה מקובלת מספיק בחברה המערבית. בִּמקום להיות נגד הזיקנה כדאי להיות איתה, ובעדה; במקום "אנטי־אייג'ינג" – "פְּרוֹ־אייג'ינג". זיקנה היא תופעה חדשה, שהעולם לא חווה אותה כתופעה גילית נרחבת עד לפני פחות ממאה שנה; על כן גם הבנתה דורשת זמן להכרתה, ולמידה של מאפייניה. כשם שאנחנו יודעים היום כי יש סימפטומים שונים לאותן מחלות אצל גברים ואצל נשים, ומתפתחת רפואה רגישת־מגדר בהתאם, כך גם יש מאפיינים ייחודיים לאופן שבו זקנים חווים מחלות לעומת צעירים, ענף בחקר הזיקנה שנמצא עדיין בתחילת דרכו. תחום נוסף שמייצרת העלייה בתוחלת החיים הינו הענף המשפטי הייחודי העוסק בחקיקה ומשפט בזיקנה, Elder Law, שמקורו בארה"ב וממנה התפשט לרחבי העולם, המתמודד כולו עם הדרישה למצוא פתרונות חדשניים לשאלות החדשות שעולות עם העלייה בתוחלת החיים והשלכותיה.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי ישראל נמצאת במקום גבוה, התשיעי בעולם, בדירוג תוחלת החיים הממוצעת. במקום הראשון בעולם ניצבת יפן. אולם ביפן לא רק שתוחלת החיים הממוצעת היא גבוהה, אלא שהיחס לגיל הזיקנה מהווה בה תפיסה תרבותית שלמה ועמוקה. בשפה היפנית החל מגיל שישים יש לחלק מהגילאים שמות, בדומה ל'גבורות' לגיל שְׁמונים אצלנו. וכך, בשפה היפנית השם לגיל שישים, 'קָאנְרֶקִי', פירושו: "הגיל של ההתחלה מחדש". זו תפיסה ייחודית, בכך שהיא מביאה לידי ביטוי גם את ההבנה שההגעה לגיל זה אינה סותמת את הגולל על תקווה ואופטימיות, יצירתיות ויצרנות; וגם אופנים חדשים של יכולת התבוננות על מעגל החיים, על מקומם של הזקנים בו, על תפיסתם את עצמם, ועל תפיסת האחרים אותם. ההגעה לגיל ששים מצוינת ביפן בשורה של חגיגות שבכולן שולט הצבע האדום, צבע שמסמל ביפן את היַּלדוּת. קאנרקי נחגג משום שאינו נתפס כגיל של הזדקנות וחדלון, שיש להתאבל עליו, אלא כגיל של לידה מחדש, של הזדמנות, שיש לחגוג אותו. קאנרקי מסמל גם את העברת האחריות ממי שהגיע לגיל שישים – לדור הבא. חלק מהקסם הגלום בתפיסה העמוקה שמאחורי הקאנרקי הוא שמצופה מבני השישים לשנות מעכשיו את סדרי העדיפויות שלהם, מתוך הבטחה שחובות המשפחה, כולל פרנסה, ימולאו מעתה על ידי הצעירים. כאות לכך, אשתו של החוגג מעבירה את צלחת האורז האדום לאשתו של הבן הבכור: מעתה הם המנהלים החדשים של המשפחה. השנה שאחרי גיל שישים מוקדשת לרפלקציה: מי שהגיעו לגיל הזה מקדישים אותה לבחינת מה שהשיגו עד עכשיו, ואילו יעדים הם מציבים לעצמם בהמשך.
אחד ההיבטים המעניינים, המפחידים והמאתגרים בגיל הזיקנה הוא שאלת הזהות. מי אני בלי הכובעים שלי? בלי הכובע של הקריירה, בלי מי שאני בעבודה? מי ומה נשאר? וכמובן – התפקידים האישיים והמשפחתיים. הורה, בת זוג, סבתא… וכאן המשימה היא לא רק לחשוב על הזיקנה כעל פרידה מהמשמעויות הקודמות, אלא גם על בניית משמעויות חדשות, ועל התחדשות. עבודה חדשה, תחביבים, התנדבות, תחומי עניין, לימודים נוספים, חברויות שמסתיימות ואחרות שמתחילות במקומן, שימור הקשרים עם בני המשפחה, עם חברים ותיקים, עם הקהילה – כל אחד ואחד מאלו הינו אתגר בפני עצמו.
התקופה הנוכחית של המלחמה מזמנת לכולם אתגרים מורכבים, שלא שיערנו שניאלץ להתמודד איתם במהלך חיינו. נפשיים, פיזיים, משפחתיים וקהילתיים. כל אחת ואחד עושה כמיטב יכולתו, עוזר עם הנכדים, מתנדבת, או דואג לעצמו ולרווחתו הנפשית, תוך כדי שהעולם שהכרנו התהפך וכמעט שנעלם.
אבל את משימת הפרידה מהמשמעויות הקודמות וההתחדשות, ניתן יהיה להחיל גם על המציאות. ישראל שבתום המלחמה לא תהיה עוד זו שנכנסה אליה. עַם למוד-סבל אנחנו; ובכל זאת לסֵבל כזה, במדינה ריבונית, איש לא הכין אותנו. ודווקא מתוכו נצטרך להגיד, שוב: לא תנצחו אותנו. אנחנו כאן כדי להישאר. אנחנו כאן כדי להתחדש. אנחנו כאן – כדי להיות.
ד"ר שירלי אברמי היא יועצת, מרצה ואמנית. בעבר ניהלה את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות ואת מרכז המחקר והמידע (ממ״מ) בכנסת
