אפתח באנקדוטה משפחתית: דודתי יהודית יודלביץ, לבית ברניצקי, היתה נשואה באושר ימים רבים לדודי יפת, בנו של דוד יודלביץ שכונה "המורה העברי הראשון". סביב שנת 1970, הם חגגו 'חתונת זהב', חמישים שנות נישואין. זו הייתה אז, ומן הסתם גם היום, סיבה טובה למסיבה. ההבדל הוא שאז, לפני למעלה חצי מאה , זו הייתה סיבה גם לכתבה בעיתון. מה שהיה אז אירוע ממש חריג, שמצדיק כתבה בעיתון, הפך לחזון נפרץ, כזה שלא מרים גבות. מבט חטוף סביבנו יגלה זוגות לא מעטים שכבר מגרדים את הלוטו הזה.
הסיבה לכל זה, כמו שכל חוקר זיקנה מתחיל כבר יודע, היא הארכת תוחלת החיים במדינות המפותחות, ואתה, אצל אותם הזוגות ששרדו את תלאות חיי הנישואין, את אריכות ימי הנישואין. לא מעט מהם חוצים בקלילות את החמישים, ולא מעט יעברו את שנת השישים לנישואיהם.
את סיפור דודתי ודודי אני מביא כאן לא כאילוסטרציה לשינויים במספר ממוצע של שנות נישואין אלא כי נעים לי להיזכר בנישואיהם. הייתה שם, נדמה לי, אהבה גדולה. אבל מה אני יודע על אהבה זו? האם זו אותה האהבה, הניבטת כבר מצילומים ישנים של שנות עלומיהם? אני לא יודע. לא רק בגלל ש"אף פעם אין לדעת" וכבר שמענו סיפורים על הפער בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שמתרחש בחדרי חדרים, אלא כי כולנו, כתרבות, יודעים מעט על טבעה של אהבה מתמשכת, בוודאי מעט על מה זו אהבה כשמזדקנים. יותר מכך, נדמה לי שכתרבות אנחנו מפקפקים באפשרות של אהבה רומנטית בזיקנה, אולי כי האהבה והזמן נתפסים, עדיין כסותרים אחד את השני, "אויבים מאז ומתמיד", במילותיו של המשורר אדם זגייבסקי,
משורר אחר שאותו בחרתי להציג כאן כמורה נבוכים באהבה מאריכת ימים, הוא טוביה ריבנר (1924-2019). מתוך שירים רבים לרעייתו גלילה בחרתי במקבץ של ארבעה שירים, שנכתבו כשהיה בסוף העשור התשיעי לחייו, ואחרי קרוב לשישים שנות זוגיות, מתוך הקובץ "אחרונים".
ככותרת לשיר הראשון מצטט ריבנר שורה משיר של המשורר המטפיזי האנגלי ג'והן דון, בן המאה ה-17.
"What Ever Dies Was Not Mixed Equally"
(ובתרגום: "כל מה שגווע לא היה מהול בחלקים שווים").
מָה עוֹד
לוֹמַר לְךָ
לָמָּה
עוֹד
לוֹמַר
אֲפִלּוּ
בְּלַחַשׁ
כָּל הָרַעַשׁ הַזֶּה
שֶׁל מִלִּים
כַּשׁ
שְׁנֵינוּ
אֲנִי בְּךָ
אַתְּ בִּי
מְגֻלְגָּלִים.
כמו ג'והן דון הרואה באהבה הרמוניה מטפיזית מוחלטת, איחוי בלתי ניתן להפרדה, כך ריבנר מדמה אהבה מאריכת ימים לגלגול, בשתי משמעויות, זו של לפיתה (שימו לה לצורת השיר כולו, שמזכירה סליל כפול, המבנה הבסיסי של מולקולת הדי.אן.איי) וזו הרומזת לגלגול נשמות אל-זמני, שתי פנים של ישות משותפת, אחידה, שהמוות הפיזי לא יוכל לה.
וחשוב להדגיש: לא בתלות מדובר כאן, לא במצוקה הגוררת היאחזות נואשת אחד בשני, אלא בברית מפויסת של האהבה והזיקנה, כשכל אחד מבני הזוג רואה את השני במהותו ובמלואו, לא בהשתלטות ולא ברחמים.
השיר השני נוגע בעדינות ובגילוי לב בקשר בין אהבה וזיקנה, קשר מתפתח תמיד, לאט ובביטחה, ומתמיר את אהבת הנעורים הרומנטית, ה"סחרחרה משיאים" במילותיו של אלתרמן ("את הלילה שלך מרגיעים") במהות מורכבת, חידתית, שהרומנטי לא נעדר ממנה, אלא מוסיף לה את קמטי הזמן:
מַעֲרִיב
כָּל יָפְיֵךְ פְּנִימָה וְקוֹרֵן
מִתּוֹךְ פָּנַיִךְ, עוֹטֶה קְמָטַיִךְ, מְזַמֵּר.
בְּיַעַר שְׂעָרֵךְ נֶחְשַׂף מְעָרָה –
אוֹר בֵּין עַרְבַּיִם וּצְלִילִים נָעִים.
הַמִּלִּים נִתְמַעֲטוּ וְאָזְנֵי כְּבֵדוּת
פֶּה וְשָׁם אֲנָחָה קְטַנָּה.
קוֹמָתֵךְ גַּם קוֹמָתִי קָרְבוּ לָאֲדָמָה.
לֹא חֲלוֹם נְעוּרִים.
אַהֲבַת זִקְנָה.
אם בשיר זה ריבנר מבדל את האהבה הזקנה מאחותה הצעירה, בשיר הבא – קצר ונוקב, מגניב חריזה שובבה – הוא ממש מפריד ביניהן, כמו מערער על החשיבות המוגזמת שהמין האנושי מייחס ל'אהבה ממבט ראשון':
בֵּן 88 אוֹמֵר לְבַת 80 עַם יְקִיצָתָם
בְּטֶרֶם רְאִיתִיךְ לֹא חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
וּכְשֶׁבָּאתָ לֹא כָּבַשְׁתְּ אֶת עֵינַי
וְעַכְשָׁו בְּשִׁכְבֵּךְ עַל יָדִי אֲנִי בַּבַּיִת
וּבִלְעָדַיִךְ אֵינִי.
ולבסוף, רגעי האושר העילאי, הרף עין של נצח, שבאינטימיות הזוגית, ותיקה אבל תמיד חדשה, יחידאי, לא דומה לשום דבר, חוצה את הגבול בין הגלוי והנסתר, העובדתי והבדוי, בין ראשית לאחרית:
לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ צִלֵּךְ
לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ צִלֵּךְ, לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ
לָבוֹא בְּצֵל קוֹרָתֵךְ, לָבוֹא
תַּחַת קִמְרוֹנֵךְ כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא
בָּאתִי.
אֵיזֶה רֶגַע נִפְלָא שֶׁל שִׁכְחָה
הֶרֶף עַיִן עילי שֶׁל לִהְיוֹת-לֹא לִהְיוֹת
אֵיזֶה אֹשֶׁר
רִגְעִי, אֵיזֶה חֲלוֹם שֶׁגַּם
חֲלוֹם לֹא הָיָה.
פרופ' כהן-שלו הוא גרונטולוג, החוקר את הקשרים בין זיקנה ויצירה אמנותית, בתחומי השירה, הציור והקולנוע.