הכרתי את יעקב לפני כמה שנים. הוא היה זקוק לייעוץ לגבי הטיפול באשתו, שהייתה בשלב מתקדם של דמנציה. איש נעים, גבוה, חקלאי, עם לחיצת יד איתנה, עיניים טובות. הם גרו בבית קטן בצפון הארץ, ממקימי המושב בו התגוררו.
למרות שנפגשתי עם אנשים רבים בסיטואציה הזו, אני זוכר שנפעמתי מהאהבה שלו לאשתו, מהמסירות, מהעדינות שבתנועה כשעזר לה. בהיותו אוטודידקט, הוא חיפש והגיע לכל המידע העדכני ביותר לגבי מחלתה של אשתו, ואכן הטיפול בה היה מצוין. היה לו חשוב לדעת שהוא עושה את הכי טוב עבורה.
היינו נפגשים על בסיס שבועי, לפעמים בביתו ולפעמים במשרד שלי. זה דרש ממנו לנסוע, אבל הוא הבין שההתאווררות מטיבה איתו. בהדרגה הקשר בינינו התחזק, והתחלנו לדבר בעיקר עליו. איך הוא מחזיק מעמד בתקופה כזו, ועל מה חשוב להקפיד עבורו.
לפני כשנתיים אשתו מתה. הוא היה עצוב מאוד, כמובן, אבל גם הרגיש הקלה בשבילה וגם בשבילו. הקשר בינינו נחלש, באופן טבעי, עד שהגענו למצב בו אנו מאחלים שנה טובה וחג שמח בחגים מרכזיים.
בפסח האחרון שוחחנו ואיחלתי לו חג שמח. למרות שלא דיברנו הרבה זמן, זה הרגיש שאני חוזר למקום שתמיד יקבלו אותי כפי שאני.
השבוע הוא מת, מוקף במשפחתו. המוות שלו הפתיע אותי, כי לא ידעתי שהוא עומד למות.
אני שמח שנפגשנו. לו ולי, הקשר הזה היה משמעותי.
