"געגועים לאלו שחיו בינינו" הוא המקום בו אכתוב את החוויות מהמפגשים שלי עם אנשים זקנים. כמובן, על מנת לשמור על הפרטיות, כל השמות והמקומות שונו, אולם החוויות הן אמיתיות. חלקן מלפני שנים וחלקן מאתמול.
לפעמים אולי יתארחו פה חברות וחברים, שנפרדו מאדם זקן וירצו לכתוב כמה מילים.
ההחלטה שלי ללמוד גרונטולוגיה הייתה אקראית. זה היה זמן מתאים להתחיל תואר שני (הייתי בן 37, עם ילד אחד ויחסית בלי הרבה דאגות בחיים), התקבלתי לשלושה תארים שניים, אך החבר'ה בחוג לגרונטולוגיה היו הכי נחמדים, ומשהו שם הרגיש לי נכון. לא היה לי שום עניין מיוחד עם אנשים זקנים לפני הלימודים, מעבר לאנשים הזקנים שפגשתי באופן אישי – סבים וסבתות.
הלימודים היו מעניינים, וזה הרגיש נכון, אבל הייתי במתח לקראת המפגש איתם: איך זה יהיה לפגוש אנשים זקנים, לדבר איתם, להקשיב להם? איך זה הולך להיות? מה אני ארגיש שם?
כמו רבים וטובים בתחום הזה, התחלתי לעבוד כמנהל סניף של חברת סיעוד, ובמקרה שלי – חברת שי סיעוד, בחדרה. ביום הראשון של העבודה, כשהסבירו לי שחלק מהתפקיד שלי הוא לבקר אנשים זקנים בביתם, ונסעתי לפגוש את חיה (כאמור, שם בדוי). חיה גרה בבית קרקע ישן, עם מטפלת ישראלית שעבדה אצלה 3 פעמים בשבוע. חיה, בת 86, הייתה אלמנה, צלולה, אך מבחינה פיסית מצבה היה ירוד. מיד נוצר בינינו קשר טוב. היא התפלאה שגבר עובד בעבודה הזו אך איחלה לי הצלחה, מתברר שהיא גרה בר"ג לפני הרבה שנים אז היה היה לנו נושא משותף (היה מעניין לשמוע על ר"ג של שנות ה-50), היה לה עץ שסק בחצר ואלה היו בדיוק השבועיים האלה שהשסק היה מוכן ("לך תקטוף, העץ מלא פרי והכל נופל על הריצפה. תביא לי כמה" היא אמרה לי), וככה מצאנו עצמנו אוכלים שסק ביחד, שזה כידוע פרי שעדיף לאכול בחוץ כי הכל נוזל, אבל טעים טעים. באיזשהו שלב נזכרתי שזה היום הראשון שלי בעבודה, וכנראה יש לי עוד כמה דברים לעשות, נפרדנו והמשכתי בדרכי.
אני זוכר שאמרתי לעצמי – יש לי תחושה טובה. נראה לי שבחרתי נכון.