תארו לכם שאתם הולכים בשדה רחב ופתוח, בדיוק כמו זה שהיה פרוש מעבר לחלון של בית ילדותכם או שאליו ברחתם מבית ספר.
או… תארו לכם שאתם עומדים ומשקיפים מן הקומה הכי עליונה של מגדל מים, בדיוק כמו זה שניצב גבוה ומרשים בקצה המושב שבו גרתם.
או… יושבים מול הים הגדול הפרוש מולכם ומרגישים כמו אז, כשישבתם על החול מול הים בילדותכם, נוגסים בסנדוויץ' עם ביצה קשה שאמא הכינה. תארו לכם שממולכם מגיע פתאום ספרטקוס כפי שגילם אותו קירק דאגלס, או המחנך שלכם מהיסודי, או משה רבינו או האיש מהמכולת הפינתית שהייתה בקצה הרחוב, או ההוא שהיה עובר בין הבתים עם מזוודה ישנה מדיפה ריחות ומנסה למכור סבונים או נקניק, ואמא הייתה משתדלת לקנות ממנו משהו כדי לשמח אותו.
והנה הוא מגיע עד אליכם, ואתם מרגישים בגוף את איך שהייתם אז, ילדים. המבט שלכם נתלה בו מזווית נמוכה, כמו ילדים, והחוויה בפנים היא של אותה הערצה או תימהון או רתיעה- כמו אז, כשהייתם ילדים. אבל אז הוא אומר לכם איזה משפט שמזכיר בבת אחת שאתם כבר לא ילדים, אלא אנשים בעלי ניסיון ושנים, שעברו הרבה דברים בחיים.
מה הוא יגיד לכם? מה תענו לו?
זוהי דוגמא לתרגיל כתיבה (או דמיון) במסגרת טיפול ביבליותרפי.
ביבליותרפיה היא שיטת טיפול רגשי שמשתמשת בטקסטים, בסיפורים ובכתיבה, לצד השיחה הפתוחה והקשובה שקיימת בכל טיפול רגשי. הטקסטים והסיפורים משמשים כעין "טרמפ" כדי לעלות עליו ולנסוע לטיול בדרך עוקפת עם דמויות בדיוניות, עם מטאפורות וביטויים ציוריים, ועם עלילות מומצאות. באמצעותן אפשר יהיה להגיע אל מה שקשה לנסוע אליו באופן ישיר.
בכדי לתפוס אל הטרמפ הזה, המטפל מביא למפגש טקסטים שונים: סיפורים, מעשיות, שירים, מדרשים -לפי מה שעולה בשיחה. מנגד, לפעמים גם המטופל מביא סיפור שהוא זוכר מילדותו, חלום, שיר שהוא אוהב. ולעתים, הסיפורים והטקסטים נוצרים במהלך המפגש, תודות לתרגילי כתיבה מובנים.
כותבים. מקריאים. מבינים משמעויות. מתפלאים. לפעמים צוחקים. לפעמים נדהמים ממה שיצא. לפעמים מרגישים "כמו אז". בדרך כלל רוצים לשמור את הטקסט.
כל טקסט הוא טוב ונכון כי הוא צומח מן הנפש. אין מקום לביקורת אמנותית על הסגנון, השפה או התחביר. ולעולם אין צורך בניסיון כתיבה קודם.
בגיל הזיקנה אדם מתמודד עם הרבה אתגרים: אובדנים של תפקידים, יכולות או חברים מרצפים את חייו; הוא בעל זמן רב פנוי וחוסר מעש; הבדידות והדאגות נעשות חבר קרוב ולא רצוי, ולעיתים דווקא את הדברים הקשים ביותר הוא לא יכול או לא רוצה לחלוק עם ילדיו.
כעת, הוא מביט לאחור ומסכם את קורותיו, הישגיו וגם החמצותיו.
גבריאל גרסיה מארקס אמר ש"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר מהם והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". ואכן, אדם זוכר ו"מארגן" את חייו בצורה של סיפור, שיש בו התחלה, ונקודת מפנה, והסתבכות, ומאבק ותובנה וסיום (גם אם לא תמיד הפי אנד…).
מדוע?
כי המבנה הסיפורי הוא הדרך האנושית שלנו למצוא משמעות בהשתלשלות חיינו, ולגלות את הפשר והתכלית למה שקרה. השרירותיות היא דרך אכזרית ועמומה מדי מכדי שנוכל להסכין איתה.
האופן בו סיפור החיים מסופר ונתפס – חשובים עד מאוד. האם זה סיפור של ניצחון? של קורבנות? של מאבק שצלח? או של החמצה ארוכה?
אנשים זקנים עמוסי סיפורים. תודות לניסיון ולשנים שצברו, הם השיגו לעצמם את הפרספקטיבה של המרפסת בפנטהאוז: נוף רחב נפרש תחתם, נוף הכולל את שנות הילדות, הלימודים, הקמת המשפחה, הבחירות והצמתים שלא נבחרו, יחסים עם אנשים רבים ושונים, פגיעות ואובדנים שאין לברוח מהם.
ולצד כל אלו, נפרשים גם ההתמודדויות, השיעורים, הלקחים והתובנות, ההישגים והגאוות.
אכן, הנוף רחב וגדול ועוצר נשימה (לטוב ולרע),
אבל גם הרוחות שם בפנטהאוז, הן חזקות.
כאשר מפגש טיפולי מתקיים בביתו של המטופל, זה לא רק מקל טכנית על המטופל מלהגיע לקליניקה. במקרים בהם מדובר באדם הרתוק למיטתו או בעל יכולת נגישות נמוכה, זה נעשה הכרחי. אבל לטיפול בית יש יתרון גדול: בביתו, הזקן חוזר להרגיש שהוא "בעל הבית": זהו המגרש הביתי שלו והוא המארח, הוא זה שנותן דעתו שנוח לאורח, וגם האוספים, הספרים ופריטי הנוי שרכש והשיג במהלך חייו נמצאים בהישג עין ויד. מכתבים ואלבומים שעולים בשיחה יכולים לשמש אותו ואת המטפל במפגש. מלבד השיחה הרגשית הקשובה שמלווה כל מפגש טיפולי, ישנו כלי הכתיבה והסיפור, שמשרים מטובם האינסופי ומקסמם המרפא.
והכתיבה משחררת ומפתחת את הדמיון, מעניקה לגוף העייף כנפיים לפרוש ולטוס איתן אל מרחבי העבר והגעגוע, אל מחוזות של ילדות ושל זיכרון, אל המחסנים השמורים של החוזקות והתובנות, אל מגרשי המשחק, הסמלים והיצירה, אל מחבואי הנפש הפנימיים ביותר.
כך מייצרים תמונות ואפשרויות, מקיימים פגישות שאין לעשותן יותר עם אנשים שכבר אינם, במקומות שכבר לא קיימים, שיחות שלא התקיימו אבל מן הראוי שהיו מתקיימות, לצד זיכרונות מאירועים אמיתיים שקורמים עור וגידים ולרגע קט חוזרים לחיים בצבע מלא ובתנועה.
לכל אלו יש איכות מרפאת ומרגיעה, כזו שמאפשרת תיקון מסוים, וריפוי להחמצות ולאובדנים שכבר אין לשנותם, אלא יש לקבלם ולהשלים איתם.
הכתיבה הרגשית היא חופשית, אך גם מצייתת למגבלות התבנית המשורטטות מן ההתחלה. הגבולות דווקא מעניקים למשפטים ולרעיונות חירות להשתלח בתוך התבנית, בתחושה שהמרחב בטוח ושמור.
המילים "מלבישות" את הרגשות והמחשבות בכסות שאפשר לדבר אותה, ומתוך שהרגשות והמחשבות מקבלות נוסח, הן מקבלות גם צורה ופרופורציה. אפשר לנהל איתן דיאלוג, לבחון אותן, לאתר פתרונות או דרכים להקל, להתווכח ולהתפייס. אל פני השטח עולים נושאים שאי אפשר לגשת אליהם באופן ישיר מידי. הנפש מדברת בשפתה הסמלית, בה חפצים מסוגלים להרגיש, וביטויים ציוריים נעשים כמעט מוחשיים.
ואם לא די בכל זה, הרי שהכתיבה מאפשרת לאדם לגולל את זיכרונותיו וקורותיו באופן שיהיה מרתק ונעים ליקיריו לקרוא, כמו גם לנסח באופן בהיר את המורשת שירצה להשאיר מאחוריו.
אלית ובר היא מטפלת רגשית, ביבליותרפיסטית וכותבת ספרי זכרונות
